<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מליחת בשר</h1>
<h2>דף צו:</h2>
ובהלכות כ'... אבל הגרי"צ כ' אין בגידין בנותן טעם אבל שמנוניתו בבשול משערין בס' ואם נצלה גיד בירך קולף ואוכל עד שמגיע לגיד והאי עד הגיד לאו דוקא דלקמן כ' הרב צלי בעי קליפה אפי' חם לתוך צונן, וכבר כתבנו דבצלי בעי נטילה. ואם בשל כוליא בחלב שלה אע"ג דמפעפע אינו אוסר כולה דקרום מפסיק. ואם חתיכת ההיתר שמן והאסור כחוש גם האסור נחשב לשמן דאזיל ומפטם האסור ויוצא בהיתר ואוסרו כולו, דהא חזינן מאן דאמר ריחא מלתא [פסחים ע"ו ע"א], אפי' בשר שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור, מ"ט דמפטמי מהדדי, ונהי דלא קייל"ן הכא אלא ריחא לאו מלתא מ"מ היכא דמחממי מהדדי מסתבר הכי. ואמרו רבותא במליחה נמי דינא הכי כל דאיכא חלב ושומן בס' משערין, דחזינן לרבינא ס"ד דחמיר מליח מצלי. ובדבר א' חמור צלי מבשול, דכל היכא דצריך ס' בצלי מ"מ צריך נטילת מקום במקום שנוגע האסור בהיתר, כיון שאין כאן רוטב נרגש האסור טפי בהיתר במקום הקרוב לאסור. ובאסור פעפוע קיימא נמי חלוקא בין עילאה חם או תתאה חם, שאם התחתון צונן בין שהוא האסור ויש לו פעפוע ובין שהוא ההיתר והאסור חם המונח עליו יש לו פעפוע התחתון גובר ואין נאסר אלא כדי קליפה, ואם תחתון חם בין האסור ובין ההיתר הכל אסור. וי"א אף במליח דינא הכי, אם בשר נבלה מלוח למטה והיתר תפל למעלה או היתר תפל למטה אוסרו כדי קליפה, ואם יש בא' מהם דבר פעפוע אוסר בכולו אם מליח למטה, אבל אם התפל למטה אינו אוסר אלא כדי קליפה אפי' יש בו פעפוע דתתאה גבר אלא עד דמיקר לי' בלע קצת.
<h2>דף צז:</h2>
אי אמלח או נצלה בשרא בגידא נשיא אסורא אי' בי', דאיכא טעמא בשמנו וקנוקנות דאסירי מדרבנן [שאלתות וישלח] וצריך ליטל כדי נטילה ולא די בקליפה ובבשול צריך ס' דאר"נ [צ"ז ע"א] גיד בס' ואין גיד מן המנין, ולא לבטולי גופי'... והני אטמהתא דאמלח בגידא נשיא סבר רבינא דין מליחה כבשול ומסיק דליתא דא"ש כבוש כמבושל ומליח כרותח דצלי, וצלי אוסר כדי נטילה כדא...
<h2>דף קט:</h2>
הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומוציא חלבו ובהכי מותר לבשלו אף עם בשר לא קרעו כלל ובשלו בלא בשר מותר אבל עם בשר אסור לבשלו דאר"נ כחל בס' וכחל מן המנין [צ"ז ע"ב] וכחל שנתבטל בנ"ט הוא גופא באסור קיים דאי שרי' אתי למשרי ח' נבלה, ואי נפל לקדרה א' אוסר כפעם ראשון עד נ"ט, אבל אי בפעם א' לא נתבטל בנ"ט כשאר ח' אסור דנינן לי' וצריך ס' לבטלו אי נפל לקדרה א', ומשערין בדידי' דאי בנפיק מיני' מנא ידעינן. וכ' הגרי"צ הלכה קרעיה שתי וערב וטחו בכותל שרי לבשולי עם בשר, והיכא דלא עביד הכי שרי לאטוויה לכתחלה אבל לבשולי לכת' אף בלא בשר לא ובדיע' שרי, מ' בצלי ל"צ קריעה, וא"ד אם בשלו עם בשר וקרע קצת בדיעבד שרי. ויש שכ' בשם הגאוני' מנהג ישראל שלא לבשל כחל כלל, ול"י טעם לחומרא זו ואי משום גדר בצלי נמי איכא למגזר (חסר). יש שאומר דוקא בכחל בכולו משערין כיון דכחל עצמו אסור, אבל דבר החוזר להתיר כגון כלים בלועים מאסור משערין באומד יפה מאי דנפיק מניהו. כחל גדיים קטנים שאין דרכם להיות חלב בהן אם בשלם עם בשר הכל מותר ולא מחזקינן אסורא.
<h2>דף קי:</h2>
אמר אביי כבדא למיסר נפשה לא קמבעי' דתנן ריבנ"א הכבד אוסרת ואינה נאסרת שהיא פולטת ולא בולעת, כי קמבעי' למיסר חברתה בדמה ודתנן אוסרת דלמא האי בכבדא דאסורא ומשום שמנונית ולא אפשט אי דם הכבד היוצא בבשול אחר שנמלחה אוסר ח' אחרות ומסוגין נ' אי חלטי לה בחלא או ברותחין שרי לבשל עם אחרו' אפי' קנה הכבד בתוך הקדרה, אבל שדרו ממתיבתא אין אנו בקיאין בחליטה ולא שרי כבדא שליקה אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקו בתר הכי, אבל שלקו מעיקרא אסור כ"כ הגרי"צ. ולא חזינן טעמא נהי דלא בקיאין בחליטה, ע"י קריעה ומליחה לישרי בבשול כד' אביי למסר נפשה לא מבעי' כריב"נ דכבד אינה בולעת, ואי משום דאתמר בברייתא דרי"ש ס"ל אם נתרככה ע"י תבלין או נתבשלה הרבה דהיינו שלוקה חוזרת ובולעת, וחיישינן בבשול שישלקה ביותר, הא לאביי פשיטא דהלכה כריב"נ ובברייתא נמי אי' דרא"א הכבד אינה בולעת והלכה כרבים ור' אמי שלקי ליה ואכל ור"נ שלקו ליה ואמר גאמו לשבא וראוי לסמוך אהני אמוראי, ועוד דרי"ש דאסר שלוקה בלא קרעי' שתי וערב וחתיכה לתחת איירי, דאי קרעי' ומלחיה יוצא כל הדם ואפשר דאסר הרב בבשול מ' קדרה... ואף למאן דל"ל תקנה בקדרה בקריעה, ה"מ בדקה משום שורייני קטיני, אבל בתורא דאלימי ומצי למשקלינהו שפיר דמי. ומאי דאמר רבה ב"ר הונא [קי"א ע"א] סמפוני דכבדא קרעו שתי וערב וחתוך לתחת חזי לן לבשולי איירי דלצלי ל"צ אבל ה"ג כ' אף לצלי צריך קריעה והיכא דלא קרעו מתחלה קרעו לאחר צליה, אבל טחלא שומן יוצא ממנו ומותר לקדרה בלא קריעה.
<h2>דף קיא.</h2>
כחלא וכבדא למשפדינהו תותי בשרא שרי עלוי' בשרא לכתחלה לא, משום דם הרבה וכן חלב נופל על הבשר וסריך בי' וכיון שאינו בעין ודם משריק וחלב שחוטה דרבנן לא אחמרו בדיעבד, ובכחל שקרעו איירי דליכא חלב בעין, ואם נותני' כלי תחת השפוד לקבל השומן, בשרא עלוי כבדא נמי אסור שדם הכבד מתערב בשומן שהוא עב ושמן וצף למעלה, אבל בשאר בשר כשצולין אותו מותר ליתן כלי תחתיו לקבל השומן אי משדא בההיא כלי תרי גללי מלח שהדם נמשך לשולי הכלי אצל המלח ושביק לי עד דצייל ושפי לי' ושרי.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח ולחתוך צונן הסכין בעי' הדחה. א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמליח כרותח ובלעה הקערה דם כדי קליפה, יש שאומר בקערה שאינו מנוקבת מיירי כמו שהבשר אסור ה"נ הקערה כדי קליפה, אבל... [צ"ל מלח בקערה מנוקבת והדיחה מותר לאכול בה רותח שאין דם נבלע בו דאל"כ היאך מותר למלוח בו] ול"נ דאף שחוזר ומולח טרידא חתיכה למפלט דם וציר זמן רב ולא בלעה, ועוד כח המלח להבליע בקערה אבל אין כח בו להפליט. ופינכא דאמלח בי' בשרא דתברי' ר"א משום שלא הי' מנוקב והגעלה לא מהני לכלי חרס [פסחים ל' ע"א], ודאי אי הי' מנקבה הי' יכול לחזור ולמלוח בו, אלא דכלי חרס אינו יכול לנקוב דפקע ומשתבר ולהשתמש בו צונן לא התיר, דחייש שישתמש בו רותח. צנון שחתכו בסכין של בשר אי טעמי' ולא מצא טעם בשר מותר לאכלו בכותח אבל כל זמן שלא טעם אסור דצנון מפליט ובולע דם הבשר, מיהו א"צ לחתוך מצנון יותר מכדי נטילה ודוקא דבר חריף כצנון בולע בדוחקא דסכין אבל קישות וש"ד גרירא סגי. וי"א צנון שום ובצל וכי"ב אפי' חתכן בסכין בשר אינו בן יומו אסור בכותח דהוי כקורט חלתית דמפסיק בסכין של גוי אינו בן יומו חורפא משוי לי' לשבח.
<h2>דף קיב.</h2>
אסור להניח כד דכותח גבי כד דמלחא שמא יפל מתוכו אל המלח וישתמש בבשר, אבל דחלא שרי, דאף אי נופל מעט נמס בתוכו ולא יהיב טעם, אבל במלח איתי' בעיניה.
כ' ב' הלכות שעור מימלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו, ומשהי מילחא עלי' שעור טויה, ואין זה שעור מסוים והגאוני' כ' שעור מיל (גליון, בספר רי"צ כ' שעור מליחה בכדי שישחט בהמה ויפשטנה ותבדק הבשר מן החלב ומכל אסורין, בציר מהאי אסור לאכול. ולא כתב הרב, אלא איזה תלמיד) בר יונה נפל לכותח שרי' ר"ח דכי א"ש מליח כרותח אי אינו נאכל מחמת מלחו כעין שמולחין בשר לקדרה ואח"כ מדיחין המלח, אבל כותח נאכל מחמת מלחו, וה"מ חי, פי' צונן, אבל צלי, פי' רותח בעי קליפה, ואי' בי' נקבים כולו אסור וכן אם נתרכך הבשר ע"י תבלין.
<h2>דף קיב:</h2>
ואי אמלח בשר שחוטה בהדי' טרפה אע"ג דלגבי דם אמרינן כל זמן שחתיכה פולט' אינה בולע', ציר של טרפה בולע' ונאסר כדי קליפה או כולה אם יש שומן דשניהם מלוחים כשניהם חמים. ודאמר' בברייתא דג טהור שמלחו עם טמא תפל מותר לא איירי שנוגעין זב"ז אלא בפליטתיהו נגעי ואי הטמא תפל לא פליט. ודגים ועופות שמלחם זע"ז בכלי מנוקב הדגים אסורי' כדי קליפה כיון דרפו קרמייהו קדמי לפלוט דמן ובתר דנייחי בלעי דם מעופות, ואם הקשקשים עליהם אמרי רבותא.. ואם הדג' תפל יש תקנה...
<h2>דף קיג.</h2>
ולא מהני לבשר מליחה אא"כ מדיחו יפה יפה במים וצריך לשרותו כדי שיתרכך הדם שע"ג והחתיכה עצמה ואחר ששהה שיעור מליחה חוזר ומדיח להעביר המלח והדם שע"פ החתיכה. וצריך לזהר במליחה לפזר מלח ע"כ צדדי החתיכה עד שאינו נאכל מ' מלחו. ואם מלח בלא הדחה ראשונה אין המלח מוציא כל דם ומקצתו פרש ממקום למקום והבשר אסור, וחזי לן אם מדיח ומולח שנית מלח השני מפליט כל דמו, וכן אי הניח בשר במליחתו על בשר שלא נמלח וזב דמו עליו, כשמלחו אגב דפלט דם דידי' פלט נמי הדם שקבל. נתבשל הבשר בלא מליחה צריך ס' לבטל כל הח', דלא ידענא כמה נפיק מיני', ואפי' יש ס', אסור הבשר שנתבשל בדמו שאין האסור יוצא לגמרי. מיהו אפשר דמה דלא נפיק מינה הוי דם אברים שלא פרש, ומ' דם זה לא נאסר הבשר מעולם, ואף כשתמצא לומר שע"י בשול פרש ממקום למקום באותה חתיכה, אין זה מקרי פרש כדייקינן מהא דככר שחתך עליו בשר... [קי"ב ע"ב] ואם נתבשל בלא הדחה בתרייתא צריך ס' כנגד כל המלח שעליו דלא ידעינן כמה בלע ובכלל זה איכא נמי ס' נגד לחלוחי דם שעל הבשר. ומליחת עוף אחר שהוציא מעיו מנקה אותו בפנים ופותח הצואר ומוציא ורידין ומשליכן ומלחו מבפנים ומבחוץ ויש שאומר שגם בעוף גיד א' בין ירך לצלעות וצריך להסירו. תשו' לגאון, בני אדם הטומנים הבשר במלח לא יפה עושין, שמעינות החתיכה מצטמק הדם בהם ואינו יוצא, תדע אפי' מלחו כראוי צריך להניח ע"ג כלי מנוקב כדי שיצא הדם ראשון ראשון ואם מלח בכלי שאינו מנוקב הבשר אסור שהדם אין לו ריוח לפלוט וע"כ חוזר ובולע. ומי שרוצה למלוג ראש עוף או גדי ירתיח מים ביורה ויתנם בכלי ואח"כ יתן הגדי בתוכו ולא יתנו ליורה רותחת שכלי ראשון מבשל דמו בתוכו. ומלח שמולחין בו לא יהי' עב ביותר ולא דק דקתא אלא כגון חיטי דבהכי נפיק שפיר. ובר אוזא דמטוי לא בעי קריעה ומליחה ולא עדף מכבדא ולא אשכחן לצלי מליחה, והאי ושוין שמולחין עליו בשר לצלי [ביצה י"א ע"א] לאו משום חובה אלא דרך העולם ליתן טעם בבשר. ובתר דמטוי פלגא מותר לבשולי בקדרה, אע"ג כשסחטו יוצא מוהל אין זה דם אלא חמר בשר.
אין מחזיקין דם בבני מעים, כלו' בדקין שסביב החלב ובכרס ובקיבה, אבל כנתא גופא שהוא השומן נראי' בו חוטין קטנים מ' דם, וכן הלב והריאה צריכין מליחה וכן שומן שעל בני מעים מחזיקין דם, לפיכך נהגו למלחם ומותר למלחם עם שאר בשר דבמקום שאין בהם דם גם אין בולעים, דדם משרק מניהו. ואם מלח בכלי שאינו מנוקב דהבשר אסור גם הכלי אסור, י"א שאין הבשר אסור אלא אם שהה שם שעור מליחה, ולענ"ד משעה שנ' דם או ציר בכלי אסור שיוצא רותח ונכנס בבשר והוי כבוש וכמבושל הדם בתוכו ואין יוצא עוד ע"י מליחה. וחזי לן שאף חלק העליון של החתיכה המלוחה שאינו מונח בציר אסור דמחמת דוחק הציר למטה שאין יוכל לצאת מכלי מתעכב הדם גם למעלה וכבר פרש עצמו ממקום למקום ע"י המלח ואינו יכול לזוב למטה כיון שהכלי אינו מנוקב, והדם מתקשה בחתיכה ואינו יוצא ע"י מליחה שני' בכלי מנוקב, אבל בשר שלא נמלח ונפל לציר מלוח תקנתו במליחה, שדם דילי' לא נתעורר לצאת, ואם מלחו אח"כ מוציא דמו ודם שבלע, ואפי' בשר שנמלח והודח ונפל לציר דם מלוח אין לאסור אלא חלק המונח בציר ולא מה שחוץ לציר דאין דם מפעפע למעלה. ואמרו רבותא דלא אמרינן אגב דפלט דם דידי' פולט דם אחר אלא בדם שנפלט עם ציר ע"י מליחה וצלי' דם זה משרק, אבל אם נשפך דם בעין על בשר מונח במליחתו או ברותח דצלי לא מהני צליתו ומליחתו ומותר למלוח חתיכה ע"ג חתיכה אע"ג דראשונה פוסקת לפלוט דם ועדיין חתיכה שעלי' פולט' עלי', דעדיין זמן רב אחר שעור מליחה פולטת ציר ואגב זו פולטת הדם שקבלה מעליונה, ואפשר שכל זמן שפולטת ציר לא בלעה כלל כד' בעלמא טריד למפלט לא בלע. השובר מפרקתה של בהמה קדם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל הבריות ומבליע דם באיברים ואסור למיכל מיני' באומצא הרוצה לאכול מבהמה קדם שתצא נפשה חותך בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. א"ד דהא מולחו יפה יפה אפי' לצלי, דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה בזמן שצריך להדחה ומליחה ודאי תצא נפשה ול"נ דלפעמים הבהמה מפרכסת זמן רב, וכי היכא דאומצא דאסמיק ל"צ מליחה לצלי ה"נ ל"צ והכא לקדרה מיירי.
